נסיעה לסקי

נראה שאני חייב לכם פירוט נוסף אחרי שחגרנו לפני שממריאים.

אמנם אני האח הגדול ואוטוריטה ידועה וסמכותית בחיי הפרטיים, מול אחי הצעיר אני אפילו לא מנסה. הוא לומד תוך כדי תנועה ופשוט יודע הכל (!). איכשהו הוא פשוט יודע, איך מחזיקים את הרגל באוויר ומחברים אותה למגלש באמצע ירידה ("הפוך, הפוך"), או איפה המסלול הכי אטרקטיבי.

כמו ביום השני; הוא כבר היה בחצי הדרך למטה, צועק הוראות כמו מאמן סקי ותיק. "תזיז את המשקל קדימה! אל תישען אחורה! תן לברכיים להוביל!" 

ואני ספק לעצמי ספק לכיוונו: תנסה להתרכז, לעמוד, רק לא להתנגש בזה שנעצר פה באמצע, מהנהן בניסיון לשדר שליטה במצב.

ואז זה קורה. מסלול תלול מדי, מהירות גבוהה מדי, חוקי פיזיקה שלא מוכנים לשתף איתי פעולה. אני מרגיש את הרעד במגלשיים ומבין שזה הרגע שבו ההחלטה היא או ליפול בצורה חיננית או להפוך את הנפילה לאירוע ששאר הגולשים ינצרו בזכרונם לעד. בדמיוני אני כבר שומע את האמא מסבירה בגרמנית לילד בן החמש שגולש לצידי בנונשלנט – אתה רואה זה מה שקורה למי ש….  

שורה תחתונה – ברור שבחרתי באופציה השנייה.

אחרי כמה שניות של התגלגלות חסרת שליטה, נוחת על השלג, חסר אוויר מרגיש כמו שק תפוחי אדמה שנזנח בסוף חלוקת קמחא דפיסחא. ואז, כמו בסצנה מסרט, אחי הקטן מחליק אלי באופנתיות, בלי טיפת מאמץ, עוצר לידיי בהחלקה לאחור, מביט בי במבט מלא רחמים ואומר בקור רוח: "אל תדאג, הכל מצולם! אמרתי לך שאתה צריך לכופף את הברכיים."

 כך שהסקי שימש עבורי גם שיעור מתמשך בענווה.