תוכנית חברתית

הרבה פנים לאירוע משרדי. 

כמו כל אירוע, החוויה שונה, ותלויה בעיני המשתתף. 

להלן סיכום קצר של מדגם משתתפים אקראי;

המנכ"ל –  "איזה יופי! ועכשיו אפשר לחזור לעבודה."

אני אוהב לראות את העובדים נהנים. באמת. זה חשוב שהם ירגישו טוב במקום העבודה. אבל כשאני עומד שם, מחכה בסבלנות לאוכל שכרגיל מגיע באיחור, מוחא כפיים לכל שביב שיתוף או רעיון שנכתב תחת ההבנה שאני אמור לשמוע… קצת מגוחך…אני עושה סיבוב, מברך את כולם ב"פורים שמח!", לוקח אוזן המן (בעיקר להראות השתתפות), מחייך לאנשי משאבי אנוש שטרחו להרים את האירוע… ואז, ברגע הראשון שזה נראה לגיטימי, נעלם מהשטח.

מנהל הכספים – "פורים זה אחלה, אבל עלויות זה פחות."

אני בעד גיבוש, כמובן. זה חשוב לאווירה, לתחושת הצוות, ל… כל מה שהHR אומרים שחשוב. אבל מה שלא נאמר מספיק זה כמה זה עולה. כל חגיגה כזו גולשת לתקציבים שממש לא היו מתוכננים. קישוטים, אוכל, פרסים – מי צריך את כל זה?

אז כשהגיעה ההצעה למסיבת פורים, הצלחתי – במיומנות של מישהו שכבר עשה את זה עשרות פעמים – להוריד ציפיות. "בואו נעשה משהו צנוע יותר, משהו אינטימי! שולחן כיבוד, למשל. כולם ייהנו, וזה לא ידרוש תקציב מוגזם."

הם לא היו נלהבים, אבל בסוף?

האוכל הגיע מאוחר כרגיל אבל היה אחלה, אנשים השתתפו וצחקו יחד, וכעבור שעתיים ועוד דקה אחת השקט חזר וכולם חזרו למיילים שלהם. בדיוק כמו שצריך. עד הרמת כוסית פסח…

הHR – "אתם תיהנו, בין שתרצו ובין שלא."

תקשיבו, אני כבר מכירה אתכם. אני יודעת איך זה הולך: נשלח הזמנה, יהיו כמה תגובות מתלהבות, הרבה אמירות כמו "בטח, אני אגיע!", ואז ברגע האמת – חצי מהמשרד ייעלם.

אז הפעם לא נתתי לזה לקרות. שלחתי הזמנות, שלחתי תזכורות, ואפילו עברתי בין השולחנות כדי לוודא שאנשים מתכננים להגיע. "זה חשוב לגיבוש", אני אומרת עם חיוך מאיים קלות.

בסוף, היה נחמד. אני יודעת! כי בזמן שאתם צחקתם על השאלות שלנו והתשובות שלכם, אני כבר חשבתי על האירוע הבא.

העובד הבכיר (השם שמור היטב במערכת) – "נראה לכם שאני נשאר יותר מחמש דקות?"

שמעתי שמארגנים מסיבת פורים במשרד. מגניב, אחלה יוזמה. כל הכבוד למי שמתעסק בזה.

וכך עשיתי: נכנסתי, אמרתי "וואי, איזה יופי שארגנתם משהו!" (צריך לפרגן, בכל זאת), לקחתי אוזן המן, חייכתי למי שצריך לחייך אליו – והופ, נעלמתי חזרה לרשימת המטלות הלא נגמרת שבלעדיי לא תזוז לשום מקום.

ההוא שהתחיל לעבוד כאן אתמול – "איזה משרד כיפי! ככה זה פה כל הזמן?!"

אני פה רק שלושה ימים, וכבר יש מסיבה?! איזה מזל הגעתי בזמן! במקומות העבודה האחרים שלי, במקרה הטוב היו שולחים מייל של "חג שמח" וזהו.

אז נכון, בהתחלה לא הייתי בטוח איך זה עובד.

אבל כשהגעתי וראיתי את כולם צוחקים, מוזיקה ברקע ואפילו קצת תחפושות, הבנתי שזה הולך להיות אחלה מקום לעבוד בו.

אכלתי, צחקתי, אפילו השתתפתי. אם ככה כל החגים פה, נראה לי שנפלתי טוב!

המבריז – "חבר’ה, באמת רציתי לבוא!"

אני מת על הדברים האלה. תכלס, זה ממש חשוב בעיניי שיהיו אירועים חברתיים בעבודה. אני בעד, באמת!

אבל תקשיבו, יצא לי משהו. דחוף. לא יכולתי לוותר על זה.

אני ממש מקווה שהיה לכם כיף! תשלחו תמונות, אה?

ראש הצוות "המלהיב" של המשרד – "פורים זה החיים!"

יש מסיבה? אני שם! ואני גם משקיע.

מה זה משקיע? הלכתי במיוחד להביא רמקול, מתערב בתוכנית בשביל שכולם ירגישו בנח.

הראשון ללבוש תחפושת, עם אביזרים.

גם נכנסתי לעניינים עם פלייליסט משלי (למקרה לא נדיר שהם לא חשבו על המוזיקה).

ואז הגעתי, וגיליתי שאני אחד משלושה אנשים שהתחפשו.

אבל לא אכפת לי! פורים זה חג של שמחה (האמת – חבל שאין אחד כל חודש),

האווירה במשרד חשובה לי.

ואם אני צריך להיות הליצן התורן – שיהיה!

והמפיק (אנוכי) – "למה אני עושה את זה לעצמי כל שנה?!"

מתחיל בהתלהבות, מסיים בקול ענות חלושה, ומשכנע את עצמי שמה צריך לקרות קורה, הכול על פי עיקרון היד הנעלמה      (חפשו בגוגל).

וואו, האמת, יצא ארוך משתכננתי, אפילו שלא כללתי את הציניקן ואת ההוא שרק רוצה ללכת הביתה בזמן, ועוד ועוד טיפוסים שמככבים במשרד שלנו, וכנראה בכל אירוע משרדי בעולם.

היה יכול להיות ממש מגניב לצפות באירוע מבעד למשקפי VR שמראות את האירוע בעיני המשתתף, ולדעת איך הוא באמת מרגיש.

אבל היי אנחנו חברת פיתוח תוכנה, קריאת מחשבות – קטן עלינו! תוך כמה חודשים, מקסימום שנה, נוכל לעלות לאוויר עם מוצר.

אולי נעשה מזה תוכנית להרמת כוסית לכבוד פסח?

פורים שמח!